הרהורים לקראת הראשון בספטמבר- על למידה, מוטיבציה וגעגועים

אתחיל בסיפור.

במהלך חופשת הקיץ והמאמצים למציאת פנאי מסודר ושווה לבנותיי הפרטיות, ביקרנו בחנות היצירה הקרובה. בשיטוטיי בחנות נתקלתי בערכת רקמה מחוטי צמר. בדיוק כמו פעם ! בדיוק כמו שהיה לי בילדותי שלי… הבנות שלי קלטו את ההתרגשות והתלהבו מהסיפורים שלי וכמובן שביקשו שאקנה להן ערכות שכאלו. הביתה חזרנו עמוסות בשקיות עם חומרי יצירה אבל ערכת הרקמה משכה תשומת לב מיוחדת מהן. בלי להתמהמה יותר מדי הן התעקשו ללמוד , כאן ועכשיו, את טכניקת הרקמה, את אופן השחלת החוט למחט, את אופן סיום החוט בקשר ואת אופן החלפת צבע החוט. הן ישבו וישבו ולא ענין אותן כלום. אפילו לא הטלוויזיה שפעלה ברקע והווטס אפים שצלצלו … ואני? השמנתי מנחת…

שרית אייזן- רוקמת
רוקמת אני ורוקמת

באותו הערב, בבואי ללכת לישון ואחרי שהפצרתי בהן כבר להפסיק (בחיי !), ראיתי את אחת מבנותיי יושבת ופותרת תרגילים בחוברת החשבון. "חשבון ??? עכשיו באחת עשרה בלילה???" והיא בכלל מתעבת כל מה שקרוב למספרים.. "התחשק לי". היא אמרה.

אז חשבתי מה היה שם. בתוך כל הסיטואציה. בחוויה הזאת, בפעילות. מה כל כך משך אותן ואפילו גרם לעסוק בסופו של דבר בפעילות שנואה וקשה כמו תרגילים בחשבון. והתשובה דווקא די פשוטה: הייתה כאן חוויה משמעותית, חדשה ומסקרנת, שגרמה לעניין רב ותחושת סיפוק והצלחה משמעותית. כל כך משמעותית שהביאה לעליה במוטיבציה לעסוק בפעילות שונה לחלוטין במהותה. כי אם הצלחתי לרקום לראשונה אז קטן עליי תרגילי כפל בחשבון !!!

ונזכרתי שוב בימי ילדותי בבית הספר. וכהרגלי התגעגעתי לפעם, לילדות עירונית לחלוטין אבל עם שיעורים משמעותיים עבורי בבית הספר כמו שיעורי מלאכה וחקלאות שכבר נראה לי נעלמו מנוף הלימודים בבתי הספר של היום, אלו שרודפים אחרי הישגים וציונים. כמה עצוב שהיום המערכת לא רואה בערכם של שיעורים אלו ולא מבינה כמה ערך יש בהם, כמה השלם גדול מסכום חלקיו.

לפני כחודש נסגרה החנות המיתולוגית של FAO SCHWAZ , חנות הדגל של שוורץ צעצועים בשדרה החמישית  בניו יורק. כן, זו בה צולם טום הנקס (האדיר!) בסרט "ביג" כשהוא מרקד על פסנתר הרצפה.  ולמה נסגרה? שילוב של מחירי שכירות גבוהים עם מתחרי ענק וביניהם חנות אפל הסמוכה. מסתבר, שהילדים של היום מעדיפים משחק מול מסכים מאשר משחק אמיתי שאפשר לגעת בו, למשש, להריח, לנוע איתו ולהימצא באינטרקציה מול בני אדם. בני אדם ולא אדם על מסך…

שוורץ
שוורץ צעצועים המיתולוגית

ולי זה ממש עשה עצוב בלב. קשה לי מאד עם דור המסכים ועם הטכנולוגיות המטורפות . אני בחורה של פעם. נוסטלגית, מתגעגעת, שומרת מזכרות … אז נכון שהטכנולוגיות חשובות למדע, לרפואה וגם ליומיום (וייז מבחינתי זה ממש גלגל הצלה עבורי ) אבל אני כזו שצריכה לגעת, לזוז, לעשות. קצת אולד פאשן תקראו לי אבל ככה אני נוהגת עם בנותיי וככה אני עובדת גם בטיפולים עם ילדים. הרי שום אפליקציה ומשחק מחשב לא תלמד אותנו לתפור כפתור, לאכול עם מזלג ולרכב על אופניים. היא כן יכולה לגשר על פערים ולסייע כאמצעי עזר, היא כן יכולה ללמד ידע אבל הרי כל הבסיס נמצא בהתנסות האמיתית.

המוח ומערכת העצבים מתפתחים מתוך יחסי הגומלין בין החושים והגוף והם בעצם הבסיס ללמידה. גם החושים עצמם מעורבים זה בזה ומאפשרים קבלת מידע רב ערוצי ומדויק. איך ילד ידע להבחין בין צורת עיגול, משולש וריבוע אם הוא לא מישש צורות אלו מעולם ולא הרגיש את ההבדלים ביניהם. על חוש הראיה בלבד אי אפשר להסתמך… ואיך ילד ילמד לשבת יציב על כיסא בבית הספר אם מערכת שיווי המשקל שלו לא התנסתה בייצוב הגוף ללא תלות בראיה ואם מערכת הפרופריוספציה לא גורתה מספיק במיקום הגוף ביחס לחלל. ויש עוד הרבה דוגמאות…

שני מסרים חשובים יש לי עבורכם ההורים לסיכום:

האחד, אל תוותרו על הדבר האמיתי. על המגע, ההתלכלכות, ההליכה ברגליים יחפות, הטיפוס על העצים, על המשחק ב"כאילו" ועל משחקי הקופסא למיניהם. חשפו את הילדים שלכם לעשייה האמיתית, למיומנויות עם הידיים והגוף. אפו איתם עוגה, שתלו איתם פרחים בעציץ, למדו אותם לשבור ביצה, לגלגל קציצות בידיים, לדפוק מסמר בקיר, לתפור כפתור ועוד ועוד. בבית הספר לצערי הם לא ילמדו זאת…

קציצות1
לגעת, להריח, להתנסות

 

השני, אל תוותרו גם על הטכנולוגיה. העולם הוא שם וגם בה צריך לדעת להשתמש אבל, כמו כל דבר בחיים, העניין הוא איזון ומינון נכון.

שתהיה שנת לימודים מוצלחת, של למידה משמעותית וטובה לכולם! ואיך אפשר בלי הקטע המדובר מהסרט "ביג" :

http://youtu.be/0Yu62StlsMY

 

 

 

השארת תגובה